News
אתה נמצא כאן: ראשי » מאמרים אחרונים » הסכם הגרעין האיראני וחגיגת הספינים בישראל

הסכם הגרעין האיראני וחגיגת הספינים בישראל

שמואל מאיר | 26.11.2013 

הנשיא אובמה הצהיר כי מטרת המו"מ עם איראן היא "להשיג פתרון דיפלומטי בר- אימות שימנע מאיראן נשק גרעיני". הסכם "תכנית הפעולה המשותפת" שנחתם בז'נבה (24 בנובמבר 2013) בין איראן למעצמות (ובפועל, בין איראן וארה"ב) מבשר על סיכוי טוב להשיג פתרון דיפלומטי למשבר הגרעין האיראני. כיוון שכך, הסכם "הצעד הראשון" עם איראן שכולל פרמטרים מפורטים (ליישום בהסכם הקבע) לעצירת המסלולים המסוכנים של תכנית הגרעין האיראנית מהווה הישג אמריקני שתורם משמעותית לביטחון ישראל ולביטחון האזורי במזה"ת. פתרון שחורג מנוסחת "הרע במיעוטו". בסוף התהליך נקבל איראן שאינה מדינת נשק גרעיני .

לא זאת היתה התמונה שקיבלו האזרחים בישראל. מתגובת היתר של ראש הממשלה ומאמרי פרשנות בתקשורת – שכמעט כולם, להוציא בהארץ, ניבאו בקול אחד – היה נדמה כי "השמים נפלו": איראן אינה עוצרת לרגע במרוץ לפצצה וישראל נותרה לבד. מרוב ספינים טיעונים שגויים ודיבורים על "החורים בגבינה השוויצרית" – נעלמה תמונת המציאות. בבלוג "שיח אסטרטגי" עוסקים בניתוח ועובדות – ולא באמונות או במסרי הסברה. בעקבות המוטו של מרשל פרדיננד פוש ("במה בעצם מדובר כאן") להלן  – אחד לאחד, טיעון שהושמע בישראל מול מה שהולך להתבצע עפ"י ההסכם.

"איראן קיבלה אישור בכתב להפרת החלטות מועצת הביטחון". לא נכון. החלטות האו"ם על הסנקציות הורו לאיראן להשעות את פעילות העשרת האורניום ובניית כור המים הכבדים באראק עד שתספק תשובות  טובות שיבהירו לסבא"א ולעולם כי אינה מפתחת נשק גרעיני. וזאת תכליתו הראשונה של ההסכם – לספק תשובות ולהבהיר מעל כל ספק שמדובר בתכנית גרעין אזרחית. הסנקציות הכבדות יוסרו רק לאחר מימוש הסכם קבע.

"בניגוד להחלטות מועצת הביטחון – איראן קיבלה הכרה בזכות להעשיר אורניום". לא מדוייק. עפ"י ההסכם, כאשר יושלם השלב הסופי בהסכם הקבע "יתייחסו לתכנית הגרעין של איראן כמו לכל תכנית של מדינה שאינה מדינת נשק גרעיני באמנת NPT". עפ"י המנסחים האמריקנים של אמנת NPT ב-1968 (והצבענו על כך בניתוח מפורט במאמר קודם בבלוג), העשרת אורניום בפיקוח בתחומי מדינה חברה באמנה – אינה הפרה של סעיף 2 באמנת NPT האוסר פיתוח ורכישת נשק גרעיני במדינה שמחוץ ל"מועדון החמש הגרעיני". בכך חוזרת ארה"ב לפרשנות המקורית של מתן היתר להעשיר אורניום בדרגה נמוכה – ונוטשת לגמרי את המאמצים ל"שכתוב האמנה" מבית מדרשם של החוגים הניאו-שמרנים.

ההסכם אישרר את הלגיטימיות של העשרה נמוכה (עד 5 אחוזים) בפיקוח סבא"א. כמו במקרה של יפן, ארגנטינה, ברזיל וגרמניה. הדרישה לאפס העשרה אינה מציאותית. הסכם הקבע יכלול "תכנית להעשרת אורניום שתוסכם (בין איראן והמעצמות) עם מגבלות מעשיות וצעדי שקיפות שיבטיחו את אופייה האזרחי למטרות שלום". העשרה נמוכה אינה מאפשרת לאיראן לאגור מלאי של חומר בקיע לפצצה (העשרה 93 אחוזים).

"הכל טקטי, ואיראן מתכוונת לגרור רגלים ולהפוך את הסכם הביניים להסכם קבע". לא נכון ולא ברורה התועלת. התמריץ שהביא את האיראנים לשולחן המו"מ – הסנקציות הכלכליות "הנושכות" – לא סיים תפקידו. הסנקציות הללו יבוטלו רק בסוף התהליך, ולמעשה רק לאחר אישור של ארה"ב. האיראנים מבינים זאת היטב.

"תכנית העל האיראנית נמשכת – ואין ויתור על החתירה לייצר נשק גרעיני בזמן קצר". לא כך פני הדברים. כבר בשורה השנייה של ההסכם מצהירה איראן – וזאת לראשונה במסמך חתום – כי "באף מצב לא תחתור או תפתח איזשהו נשק גרעיני". על מנת שההצהרה האיראנית לא תהיה אות מת מצורפים אליה צעדים חסרי תקדים לשקיפות ופיקוח חודרני. לפקחי סבא"א תינתן גישה מדי יום (ודוק: מדי יום) לאתרי הצנטריפוגות, גישה למפעלי הייצור והאחסון של הצנטריפוגות (שעד היום היו "מחוץ לתחום" עבור סבא"א ) כך שיקשה על איראן לבנות מתקני העשרה חשאיים, ותוסדר גישה לכור המים הכבדים באראק.

המשמעות היא שאיראן מקבלת על עצמה כבר בשלב הראשון חלק מסעיפי "הפרוטוקול הנוסף" של סבא"א (שבאופן פורמלי יהפוך למחייב רק במסגרת הסכם הקבע). ה"פרוטוקול הנוסף" נבנה בסבא"א על מנת לסתום פרצות שאפשרו בזמנו לסאדם חוסיין לפתח תכנית נשק חשאית, ועיקרו פיקוח חודרני ובכלל זה: ביקורות פתע בתוך שעתיים, כולל באתרים חשודים לא מוצהרים על בסיס חומר מודיעיני. פרק הפיקוח בהסכם (כבר בשלב הראשון) הוא בפירוש לא "עוד מאותו דבר" ומרחיק לכת ממה שהכרנו עד היום.

איראן היא המדינה המפוקחת בעולם. בנוסף לפיקוח הצמוד בקרקע של פקחי סבא"א, ומצלמות הוידאו בשידור ישיר למטה הסוכנות בווינה – מאמץ איסוף אמריקני באמצעות לוויינים שמזכיר את ימי מלחמה הקרה עם ברית המועצות. כיסוי לווייני שהוא יותר מצילום וכולל איסוף וניתוח פעילות על בסיס דגימות של פליטת חומרים באטמוספירה. וכמובן מעקב אותות של סוכנות המודיעין האמריקנית NSA. בהקשר הגרעיני, פיקוח הדוק הוא צעד בונה האמון הטוב ביותר.

"קל לעבור מרמת העשרה של 3.5 אחוזים להעשרה צבאית של 90 אחוזים". לא נראה כי הדבר אפשרי. במיוחד כאשר עפ"י ההסכם בוטל כליל המסלול המהיר והמסוכן בפורדו של העשרה ל-20 אחוזים. פירוש הדבר: לא רק הקפאה, אלא קיפול לאחור וסילוק מרכיב מרכזי בתכנית העשרת האורניום שהוא בעל פוטנציאל צבאי. כל המלאי הקיים של אורניום מועשר 20 אחוזים יעבור תהליך המרה לדלק גרעיני שאינו ניתן להעשרה נוספת.

כמו כן התחייבה איראן לא להפעיל את רוב הצנטריפוגות בפורדו (לא להפעיל שלושת רבעי מסך 2700 הצנטריפוגות). לא ברור על מה מסתמכים הטוענים למסלול העשרה צבאית מהירה (ל-93 אחוזים ) בנתנז. כאשר עפ"י ההתחייבות האיראנית בהסכם – יופעלו שם להעשרה נמוכה רק מחצית מהצנטריפוגות – והצנטריפוגות המהירות מדור-2 (1008 במספר) בכלל לא יחוברו ולא יופעלו. הצנטריפוגות המהירות האלה כיכבו לפני חודש בסיפור  אודות "פצצה בתוך ששה שבועות". הפיקוח החודרני שהוסבר בפסקה הקודמת יחסום אפשרות לפריצה מהירה לפצצה בלי שאף אחד ישים לב. הפיקוח החודרני גם שומט את הקרקע מהטענה הרווחת לפיה איראן תמשיך ("כהרגלה") לרמות ולהוליך שולל.

"ההסכם אינו נותן תשובה בנושא הניסויים של "קבוצת הנשק והפעילות בפרצ'ין". לא מדויק. הסכם הצעד הראשון – שהפרמטרים להסכם הקבע הם חלק בלתי נפרד ממנו – מדגיש כי בהסכם הקבע "ייפתרו הסוגיות מעוררות דאגה מן העבר ובהווה". האמריקנים הבהירו במסמך "הבנות" רשמי (שפרסם הבית הלבן במקביל להסכם בז'נבה) כי הכוונה בסעיף זה, לסוגיות מדאיגות שזוהו ע"י סבא"א וקשורות ל"מימד הצבאי האפשרי" ולפעילות חשודה בבסיס הצבאי בפרצ'ין (שלא היה כלול עד היום  בהסכמי הפיקוח הסטנדרטיים כי אינו אתר גרעיני).

בהקשר זה יש להוסיף: הערכת המודיעין הלאומית של ארה"ב (כלל 16 הסוכנויות והיא המחייבת את הנשיא ) משנת 2007 שעדין בתוקף (עפ"י הדלפות בסנאט מ-2012 ) העריכה בסבירות גבוהה כי איראן הפסיקה את תכנית הנשק הגרעיני בשנת 2003 – ולא חידשה מאז. על כן הדגש הוא על פעילות מן העבר. עפ"י הסכם ז'נבה, בקורות סבא"א אמורות לתת את התשובה המוסמכת לסוגיית "הניסויים ותכנית הנשק" בפרצ'ין. סוף סוף נדע מה קורה מתחת לברזנטים בצבע ורוד שהופיעו בתצלומי הלווין שפרסם מכון ISIS של אולברייט.

לאיראן תכנית חלופית לפצצה באמצעות פלוטוניום.  בהסכם מופיעות התחייבויות טכניות (בפירוט יוצא דופן) בנוגע להקפאה מוחלטת של הפעילות בכור המים הכבדים באראק – החשוד העיקרי לפיתוח פצצת פלוטוניום במסלול החלופי (שניתנת למזעור לצורך שיגורה בטילים). התחייבות איראנית: לא להפעיל את הכור באראק (שטרם הושלמה בנייתו), לא להכניס מוטות דלק גרעיני, לא מים כבדים, לא לערוך ניסויי דלק גרעיני, לא לייצר דלק גרעיני לכור ולא להתקין רכיבים נוספים. ובעיקר, התחייבות חתומה בהסכם עם ארה"ב והמעצמות כי לא יוקם מתקן להפרדת פלוטוניום. רק באמצעות מתקן הפרדה ניתן לעבד ולייצר חומר בקיע (פלוטוניום) ממוטות הדלק המשומשים של כור המים הכבדים באראק. כמו כן יוכנס הכור באראק למעגל הפיקוח של סבא"א .

חומר למחשבה בסוגיית אראק: בנייתו של כור המים הכבדים נגררת כבר 10 שנים. ייתכן וההגבלות הטכניות שהאיראנים נטלו על עצמם במסגרת ה"הקפאה" הן בבחינת רמז לבאות – הסבתו לכור מים קלים, ובכך להסיר לגמרי את החשדות למסלול פלוטוניום אפשרי. כור מים קלים יזכה לתמיכה אמריקנית מידית. בדומה לכורי המים הקלים שהציעו האמריקנים לצפון קוריאה אם תזנח לחלוטין את מסלול הגרעין הצבאי.

ומכאן נעבור לסוגייה שכנראה אינה ספין: החשש שהביעו ראש הממשלה ופרשנים בולטים כי הסכנה טמונה בכך שהסכם ראשוני יהפוך להסכם קבע ויותיר את איראן במעמד "לגיטימי" (לשיטתם) של "מדינת סף גרעינית". אולם, השימוש החופשי אצלנו במונח "מדינת סף" אינו מסייע ואינו תורם להבנת המצב האיראני. המונח "מדינת סף" הוא חמקמק ואינו משקף שלב מובן מאליו בדרך לפצצה. את "הסף" צריכה לעבור מדינה שמחזיקה ברשותה מלאי מספיק של חומר בקיע (אורניום מועשר בדרגה צבאית) או פלוטוניום, ובכוונתה להגיע ל"סף" של ניסוי או שימוש. איראן אינה שם.

במקור נועד הקונספט של "מדינת סף" לאפיין את המדינות הבודדות שלא הצטרפו לאמנת NPT ונחשדו בפיתוח נשק גרעיני: הודו, פקיסטאן, ישראל, דרום אפריקה, ארגנטינה וברזיל. שלוש האחרונות נטשו את "הסף" בשנות ה-90 ו"קיפלו לאחור" את תכניות הגרעין החשודות עם הצטרפותן ל-NPT במעמד "לא גרעיני". הודו ופקיסטאן נטשו את "מועדון הסף" בכיוון ההפוך – וביצעו סדרת פיצוצים גרעיניים פומביים בשנת 1998.

למי ששאל: צפון קוריאה היא מקרה מיוחד בדיון על "מדינת סף". היא הצטרפה באופן "עקום" ולתקופה קצרה לאמנת NPT – פרשה מהאמנה וביצעה פיצוץ גרעיני עם חומר בקיע (פלוטוניום) שהיה ברשותה עוד בטרם החנייה הקצרה באמנת NPT. ה"מודל הצפון קוריאני" אינו ישים ואינו רלוונטי לאיראן – וניתחנו בהרחבה במאמרים קודמים בבלוג.

במבט השוואתי ניתן לומר כי איראן חותרת למעמד "מדינת סף" דוגמת ארגנטינה, ברזיל, יפן וגרמניה. מדינות במעמד "לא גרעיני" שמעשירות אורניום בדרגה נמוכה (ליפן גם מלאי פלוטוניום) והן בעלות רקורד טוב באמנת NPT. אבל לא להשוואה זאת מתכוונים הטוענים ל"מדינת סף" בהקשר  האיראני.

ונקודה אחרונה שהתחלנו לדון בה בפוסט קודם על האיום האיראני והמודיעין: האם הערכת המצב הפומבית והמחמירה של ראש הממשלה ודרישתו כי בהסכם עם איראן יש לפרק באופן מוחלט את יכולות העשרת האורניום  – האם היא משקפת את הערכת המצב של המעריך הלאומי, כלומר ראש אמ"ן? או אולי מסתמך ראש הממשלה על מיקור חוץ של מומחי מודיעין אחרים? שאלה נכבדה. במיוחד לקראת הדו-שיח האסטרטגי ושיחות קרובות עם עמיתים בוושינגטון בסוגיית ה"הסכם האיראני".

ואולי מה שנתפס בעיני ראש הממשלה כאתגר ואיום אינו מתחום הצנטריפוגות באיראן אלא מכניסתה לזירת היחסים הבינלאומיים של איראן חדשה – שהסדירה את עמימותה הגרעינית לשביעות רצונה של ארה"ב – והתפקיד שהיא עשויה למלא בסוגיות אזוריות של פירוז.

תגובות

כתוב תגובה

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים *

*

Scroll To Top