News
אתה נמצא כאן: ראשי » מאמרים אחרונים » ברוסית הסכסוך נשמע פחות רע

ברוסית הסכסוך נשמע פחות רע

המחבר\ת: לילי גלילי

יותר מאלפיים ערבים דוברי רוסית חיים בישראל, רובם המכריע בוגרי אוניברסיטאות בבריה"מ לשעבר. חלקם חזרו לישראל עם נשים מקומיות- רוסיות, ש"הלכו בעקבות האהבה" ליישובי וואדי ערה או לעיר מעורבת אחרת בישראל. בבתיהם נותרו סממנים של החיים "שם". לעתים בוקעים מבתים באום אל פאחם צלילי שיריו של המשורר הדגול ולדימיר ויסוצקי; באחרים  מעטר את הסלון פסלון קטן של לנין או מזכרת טיפוסית אחרת מבריה"מ. הילדים שולטים ברוסית ברמה זו או אחרת. בדיוק כמו העולים הישראלים, גם הערבים ששבו משם ספוגים בגעגועים עמוקים ל"אמא רוסיה".

 RussianDollHijab1

מדי כמה חודשים ובאופן קבוע, מתקיימים מפגשים בין יהודים ישראלים שעלו מרוסיה בשנות ה-90 לבין  פלסטינים מהשטחים וערבים אזרחי ישראל דוברי רוסית.

דמיינו את זה: אישה מוסלמית עוטה חיג'אב מסורתי, ממנו מבצבצות פנים סלאביות שכיסוי הראש רק מבליט את ייחודן; היא מחליפה דעות על הירידה במעמד המקצועי ועל נזקיה של השמש במזרח התיכון עם אישה אחרת שמכסה את גופה בלבוש דומה, שממנו מציץ שיער בלונדיני. בפינה אחרת באותו חדר,  רופא מרמאללה מעלה זיכרונות מדנייפרופטרובסק עם מדענית ישראלית עולה, שאותה עיר גדולה באוקראינה הייתה פעם ביתה. היא מקשיבה בערגה. לפעמים מתרוצצים בין המבוגרים גם ילדים המפטפטים ברוסית במבטא ישראלי או ערבי כבד. לפעמים, הילד הוא זה שמתרגם לאמו מילה מערבית או מעברית. בין לבין, נוגסים באיזה דג מלוח. החילונים מבין הערבים שוטפים אותו עם כוסית וודקה. ואז הכל נגמר. הישראלים חוזרים לבתיהם; הפלסטינים מתפזרים לבתיהם בגדה.

זה נשמע כמעט סוריאליסטי, אבל זה מציאותי לגמרי.

התמונה דומה גם במפגשים בין הישראלים העולים, לפלסטינים  דוברי רוסית המתגוררים בגדה.  יש כעשרת אלפים פלסטינים כאלה, בוגרי אוניברסיטאות מבריה"מ לשעבר. אליהם נוספות כ-2,500  נשים רוסיות שפגשו את בעליהן שם וקשרו עימם את גורלן.

במפת הפוליטיקה הישראלית מזוהים העולים מבריה"מ, בהכללה, עם הימין. עוינות מובנית חוצצת בינם לבין ערביי ישראל והפלסטינים החיים בגדה. חלקים גדולים מציבור זה הגיעו לישראל ספוגים בהיסטוריה הסובייטית, שאינה מאמינה בפשרות, שרעיון של החזרת שטחים נראה לה מופרך, ושימוש בכוח הוא כלי מועדף. במהותה, נובעת העוינות ממאבק גלוי על בעלות על הארץ הזאת. הפלסטינים תובעים אותה בזכות הוותק; העולים בזכות יהדותם. חוק השבות, בחסותו הגיעו העולים, אל מול זכות השיבה, אותה דורשים הפלסטינים. בהחלט מכשולים שקשה להתגבר עליהם.

 ובכל זאת, פה ושם זה קורה, ודווקא ברוסית.

אבל מעבר לרומנטיקה,  למפגשים האלה יעד חשוב. המשתתפים מן הצד הישראלי הם פעילים או אורחים של עמותת "מורשתנו- האמנה הדמוקרטית", תנועה קטנה אך פעילה של עולים המזוהים עם השמאל הפוליטי. יעדה המוצהר של "מורשתנו" הוא קידום ערכי הדמוקרטיה והשלום בקרב ציבור דוברי הרוסית. המפגשים היזומים עם  הערבים דוברי הרוסית נועדו  להשתמש בשפה המשותפת כאמצעי תקשורת בין שני הצדדים,  בדרך למינוף הבנות והסכמות פוליטיות. הפלסטינים מן הגדה חברים לרוב באחד משני הארגונים של בוגרי אוניברסיטאות בבריה"מ לשעבר. לערבים אזרחי ישראל כמה ארגונים של בוגרי אוניברסיטאות בבריה"מ. "ארבאט", ארגון הנושא את שמו של רחוב מפורסם במוסקבה, הוא הפעיל ביותר במפגשים האלה.  הצדדים הנוטלים בהם חלק מפוכחים מכדי להאמין שדי בהם כדי להביא שלום.  הם כן מאמינים, עם זאת,  ששפה משותפת עשויה  לגשר מעט על העוינות המפרידה.

הד"ר אלה שאינסקה, יו"ר ההנהלה של "מורשתנו", מדענית עולה ממכון ויצמן, משוכנעת בכוחו של המטען התרבותי המשותף לחולל שינוי. "בין הישראלים הוותיקים לפלסטינים חוצץ משקע עמוק של שנאה, זיכרונות רעים וחוסר אמון", אומרת שאינסקה; "אך לא כך איתנו, הרוסים החדשים. המשקע הזה עוד לא הצטבר. זהו הבדל גדול מאד וגם סיכוי גדול."

דבריו של רופא פלסטיני מרמאללה מחזקים את טיעונה של שאינסקה. "בעיני הם לא לגמרי ישראלים", הוא אומר, בהתייחסו ליהודים שעלו מרוסיה לישראל. אגב, הוא מתכוון למחמאה. "בשבילנו הם יותר רוסים מאשר ישראלים. אני רק מקווה שהם לא יהפכו כולם ל 'ליברמנים'. כאלה, יש לנו כבר מספיק משני הצדדים."

אלא שהרצון הטוב של שני הצדדים מתנפץ לעתים קרובות מדי על סלעי המציאות הקשה של האזור. כך קרה  בביקור האחרון של הקבוצה הישראלית בבית לחם (אפריל 2013). היה זה כאשר פעילי "מורשתנו" ועולים אחרים מן העלייה הגדולה של שנות ה-90', נענו לקריאה לבקר במרכז הרוסי החדש למדע ולתרבות שהוקם במקום. הם הביאו עימם עשרות ארגזי ספרים בשפה הרוסית  מתנתם  לספרייה של המרכז. מדובר בבניין יפה במיוחד, חדיש ומזמין. יש בו אפילו בית קפה נעים בשם "קלינקה" (שיר עם פופולארי בביצוע מקהלת הצבא האדום – ל.ג.).

מנהל מרכז התרבות, הד"ר סרגיי שפובלוב, המתין בהתרגשות לאורחים הישראלים בפתח המבנה. היסטוריה ארוכה של תפקידים בשירות הציבורי ברוסיה יש לשפובלוב. עם זאת, הוא מודע היטב לעובדה שהתפקיד החדש במזרח התיכון הוא האתגר הגדול.

בתום חלוקת הספרים, אמור היה להתקיים במרכז דיון בין הישראלים להפלסטינים. נושא הדיון:  תפקידה של השפה הרוסית ומקומה של "המנטליות הרוסית" כגשר אפשרי לשלום. אלא שהמציאות שיבשה את התוכנית. הפלסטינים דוברי הרוסית לא הגיעו. מתוך ה-15 שאישרו את בואם, הגיעו רק שני פרופסורים. האחרים  נכנעו ללחצים שהפעילו עליהם הארגונים הפלסטינים המבקשים למנוע כל מראית עין של נורמליזציה.

יותר מזה:  באותו יום התקיימו ברחבי הגדה הפגנות בתביעה לשחרר את האסירים הפלסטינים מבתי הכלא. אחת מהן התמקמה אל מול האורחים הישראלים במרכז התרבות הרוסי. תוך דקות החל יידוי אבנים לעבר הבניין. כוחות גדולים של משטרת בית לחם גוננו על האורחים, שהפכו פתאום למאוד לא רצויים. לא נותר להם  אלה לעלות לאוטובוס, בחסות השוטרים הפלסטינים, ולחזור לישראל.

וכך, מי שבא בתחושה של "אין עם מי לדבר", קיבל חיזוק. מי שבא בתחושה שצריך להמשיך בכל מחיר, דווקא כשקשה, קיבל גם הוא חיזוק. מפגשים נוספים, הפעם ברמאללה, מתגבשים כבר בימים אלה.

כפוף, כמובן, לכיוון הרוחות המשתנות מדי יום.

המחברת הינה חברת הוועד המנהל של עמותה מורשתנו – האמנה לדמוקרטיה

פורסם באתר אלמוניטור

 

המקור נגיש

 

 

 

 

 

תגובות

כתוב תגובה

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים *

*

Scroll To Top