News
אתה נמצא כאן: ראשי » מאמרים אחרונים » סיביר זה כאן

סיביר זה כאן

לילי גלילי: ראיון עם הסופר אשכול נבו  על ספרו "מקווה אחרון בסיביר".

הסופר אשכול נבו מעיד על עצמו שלא ידע הרבה על העלייה מבריה"מ לשעבר קודם שניגש לכתוב את ספרו השביעי, "מקווה אחרון בסיביר". ועם זאת, הספר הזה הוא הראשון בספרות העברית שנכתב על ידי סופר יליד הארץ שגיבוריו המרכזיים הם עולים מרוסיה . למען האמת, יש בספר עוד "גיבורים ראשיים" אחרים, אלא שאין ספק שעצם נוכחותה של קבוצת העולים ומעשיה בעיר מניעים את העלילה ומחוללים בה שינויים עמוקים. אפשר לומר – ממש כשם שהניעה העלייה האחרונה מבריה"מ לשעבר תהליכים עמוקים בחברה ובפוליטיקה בישראל, ושינתה אותם עד מאד.

  ועכשיו הספויילר: "סיביר" אינה האזור הקפוא ההוא שמו הלך לפניו כמקום גלות וענישה, אל שכונה מרוחקת משהו בעיר בישראל  שבה ירד שלג  כבד דווקא על השכונה ההיא. רק תוך כדי קריאה, מתגנב ללב החשד שמא בכל זאת גם השכונה המכונה "סיביר" במולדת החדשה, היא בכל זאת סוג מסוים של גלות אך מכיוון שהבטחתי לעצמי שלא לקלקל לכם קריאה עתידית בספר המשובח הזה, נסתפק רק בפרט הזה שחשוב להבנת התהליך .

ה"רוסיות" לא הייתה מרכיב דומיננטי בבית בו גדל. נבו הוא נכדו של לוי אשכול , ראש הממשלה ה-3 של ישראל, ושמו הפרטי הוא שם משפחתו של הסבא. נבו , בן 42, לא זכה להכיר את סבו. עם זאת, הוא מרגיש מחובר אליו דרך סבתא אלישבע שהייתה דמות משמעותית מאד בחייו, בעיקר הוא גאה בכך שהסבא " החשוב" מצטייר בעיקר כ"מענטש", פשוט בן אדם, במלוא מובן המילה.דרך הדורות, הוא מספר, זלגה לחייו מחויבות חברתית עמוקה. בבית הוריו שררה אומנם אווירה מאד אנטי- דתית, אך לא היה בה אף "אחר" בזוי אחד.

– העלייה הזאת עניינה אותך במיוחד?

–  אני זוכר בעיקר את הפגנות במרכז שכונת הכרמל בחיפה בה גדלתי, שן עמדתי עם שלטים גדולים שקראו "LET MY PEOPLE GO".אני זוכר את הרוסית שהתחילה להישמע ברחבי העיר שעולים רבים הגיעו אליה. אחר כך אשתי עבדה בעמותת "ידיד" שעובדת עם עולים, ודרכה נחשפתי לצד היותר קשה , היותר עצוב, של העלייה הזאת.  בעיקר שמעתי ממנה על אמהות חד הוריות בקשיים גדולים מול ממסד ערל לב. של החוויה של להיות "עולה חדש" עניינה אותי גם בגלל הניסיון האישי שלי כילד שהולך לאמריקה בעקבות הקריירה של אבא. החלפתי המון בתי ספר, וזה היה קשה. אני קורא לעצמי "ניצול מעברים". עם זאת, אין ספק שהנסיעות והמעברים האלה תרמו לי יכולת לחדור לנפשו של "אחר" מהר יותר. התחושה הזאת של אדם הנזרק למציאות חדשה ונדרש ללמוד מהר את ה"קודים שלה. זה הופך אותך לאדם פתוח יותר. יש לי חבורה שגדלתי איתה בחיפה בלי כל התנודות האלה, ואני מרגיש את התדהמה שלהם אל מול שזה לא הם עצמם. לי אין תדהמה מכלום.  מצד שני, אורח חיים כזה הופך אותך למכונה של פרידות. אתה מתרגל לא להתקשר כדי לא להיפרד; אתה בונה לך עולם של דמיון כדי למלא את החסר.

– וזה זולג לתוך היצירה?

– ללא ספק. הלב שלי נמשך לאנשים שיש בהם איזו חריגות, כמו העלייה.

– מתי נוצר הקשר היותר אישי שלך לעלייה הזאת לפני כתיבת הספר?

– לפני החוויה שהולידה את הספר היו לי מפגשים עם עולים שהחלו להגיעו לסדנאות הכתיבה שלי. הראשון והחשוב ביניהם,  הסופר בוריס זיידמן (מחבר "שפה שסועה", ל"ג). יום אחד הוא בא אלי עם דפים גדולים , והראה לי טקסט על ילד במחנה מעבר בדרך. הרגשתי קרבה גדולה, הרגשתי שהרוסיות לא זרה לי. ובכל זאת, הרגשתי שיש אצל בוריס זיידמן עולם שהוא יודע ואני לא יודע, וחשוב שזה ישתלב במרחב הספרותי.

– הרבה פעמים דוברי הרוסית מתלוננים על תחושה של התנשאות מצד הישראלים. למען האמת, גם להיפך.

– לא חונכתי להרגיש עליונות. הרגש הזה זר לי. למען האמת, מבוריס למדתי המון. הייתה בי סקרנות עצומה כלפיו ומשיכה לעולם ממנו הגיע.

– אבל הספר לא נולד מזה

– נכון. הוא נולד אחרת. אבא שלי התמנה לנשיא מכללת צפת וקיבל שם דירה. הדירה , שניים וחצי חדרים עם נוף לבסיס הצבאי הסודי שכולם יודעים עליו  (הבסיס מככב גם בספר- ל"ג). השכונה מאוכלסת בעיקר רוסים, או ממש כולם רוסים. מסוגרים מאש. הייתי בא לשם לכל סוף שבוע וכותב ספר. בסופו של דבר, גנזתי את הספר ההוא. אבל בנסיעות האלה בסופי השבוע ראיתי אנשים, הסתכלתי איך הם לבושים, הבחנתי איך אין להם ספסלים לשבת עליהם בסביבה, איך הם יושבים על בלי ברירה על הספסל בתחנת האוטובוס, למרות שלא מחכים לו. יום אחד הסתובבתי ביניהם וחיפשתי כדור נגד כאב ראש, ואף אחד לא ידע מה אני רוצה.

– פיתחת שיחה איתם, נכנסת לבתים שלהם?

–  לא. את זה עושים עיתונאים. אני הסתכלתי עליהם, חשבתי לעצמי איך הם הגיעו, למה הם כאן, מי החליט שהם יהיו שם. אחרי כשנתיים, שמתי לב שמקימים שם מבנה. ניסיתי לחשוב ביני לבין עצמי מה בונים שם, והחלטתי שחסר להם מועדון. בטח מועדון שחמט בונים שם. ויום אחד הגעתי והמבנה מוכן, ועליו שלט גדול:"מקווה טוהרה". וצחקתי לעצמי בקול רם, והתחלתי להמציא את הספר. גלגלתי מחשבה מי נתן את ההוראה להקים מקווה דווקא במקום הזה, והמצאתי נדבן שתרם למטרה זו. בסוף הסתבר שבאמת היה נדבן. בדרך משם ליער בירייה, כבר עשיתי חישובים איזו פוליטיקה יכולה להכריח  את העולים  בני ה- 60 פלוס להפעיל מקווה.

–  קבוצת העולים היא אומנם המחולל המרכזי של רוב התפניות בעלילה, אבל יש בה עוד הרבה סיפורים קטנים , כל אחד כאילו עומד בפני עצמו. נדמה לי שהמכנה המשותף של כולם הוא הזרות. היא מוקצנת כמובן אצל העולים, אבל  גם כל האחרים חיים בתוכה.

–  נכון. גורם המשיכה שלי היה בעיקר חוסר ההבנה הטרגי – קומי את העולים. הזרות שלהם . משכה אותי גם הפוליטיקה הבסיסי של העיר, עניין אותי לתאר פעם ישיבה של מועצת העיר, את "מצעד האיוולת" של מועצה לא גדולה בישראל.

– במעשה היצירה הזה שלך יש הרבה מקריות. לולא באמת נבנה במקום מקווה- לא היה סיפור.

– את צודקת. אם היו בונים מועדון לקשישים – לא היה ספר.

–  כל המרכיבים הבונים את הספר- מהמקווה ועד לעולים מרוסיה- הם חומרים מחוץ לעולם הטבעי שלך

–  אכן כך. כשאני כותב, אני זקוק לחדווה של מגלה ארצות. בספר הזה יצאתי מרחב הנוחות שלי

– זה מרתק, אך מועד לפורענות של אי הבנה, של טעויות

– נעזרתי. בוריס זיידמן היה מאד משמעותי בבניית הספר. כל שאלה בה התחבטתי- שאלתי אותו. היה ברור לי שסבא אנטון בספר סובל מטראומה שקשוקה בצבא, ולא ידעתי להגדיר אותה בוריס הוא זה שהציע את אופייה של הטראומה , כשהוביל אותי לשורה של סיפורים קורעי לב שהתרחשו בימים האפילם של הגולגים של סטאלין. לטיוטה הראשונה של הספר היו כמה קוראים רוסים, מהם קיבלתי לא מעט הערות על "פאשלות" קטנות.

– למשל?

– הסבא בספר מציע לנכד שלו לפנות לילדה שהוא אוהב ולשאול אותה אם היא אוהבת אותו. אני כתבתי שהוא אומר לנכד:" אם לא תשאל- איך תדע?". תלמידתי אלכסנדרה העירה לי שזה נוסח נורא ישראלי. היא אמרה שרוסי יגיד במקום זה – "מי שלא לוקח סיכונים- לא שותה שמפניה".וכך זה נשאר. אפילו בחלק מתיאורי האוכל טעיתי, ומדי פעם גלשתי לסטריאוטיפ. בסוף, ל"מועצה להצלת אשכול נבו" הצטרפו עוד ארבעה קוראי רוסית. זה כנראה עבד נכון, כי במפגש אחרון עם קוראים ברמלה הרים את היד גבר רוסי אחד ואמר לי:" הייתי בטוח שאתה אחד משלנו".

– אתה יכול דוגמא לסטריאוטיפ ממנה נזהרת?

– היה לי דיון עם אלכסנדרה על נושא השתייה. נראה לי נכון שזה יהיה, נראה לי לא נכון שזה יהיה המאפיין העיקרי של החיים שלהם. ואלכסנדרה אישרה של התחושה הזו ורק הזהירה לשמור על המינון.

– אתה מזהה השפעת גומלין תרבותית ביצירה הישראלית?

– דווקא בספרות שלנו – בניגוד לתיאטרון, למשל – התהליך הזה כמעט ולא התרחש. זו לצד זו מתקיימות להן ספרות עברית משגשגת וספרות רוסית מרשימה לא פחות, אך מלבד כמה ספרים בודדים של כותבים עולים משנות ה-70 –אין כמעט פעפוע הדדי. אני מקווה ש"המקווה האחרון בסיביר" יהיה הגשר הזה.

– עקבתי אחרי הספר. ראיתי שהיו לך מפגשים עם קבוצות אחרות שמיוצגות בספר, כמו כיפות סרוגות, חב"דניקים. גם התקשורת שלהם התייחסה לספר וכתבה עליו באהדה לא מבוטלת.

– נכון. ורק מהרוסים לא שמעתי כלום, וזה מאד מתסכל.אבל אני בטוח שזה יגיע. אני מאד מחכה לפתיחה של איזה דיאלוג עם הציבור הזה. פעמים אני מדמיין לעצמי את הדיאלוג הזה, ובטוח שיכול ללמוד ממנו הרבה. אני פתוח גם לתגובות מהסוג הכועס, מן הסוג המתקן. אולי כתוצאה מזה  גם כותבים אחרים שלא מן העלייה הזאת יקבלו אומץ לכתוב  את ו הסיפורים שהעלייה הזאת הביאה ולהכניס אותם לתרבות שלנו.  הספרים הקודמים שלי תורגמו להמון שפות- אנגלית, צרפתית, גרמנית, איטלקית, פולנית, ספרדית, ערבית וטורקית. אבל אם יש  ספר שלי שצריך להיות מתורגם לרוסית- זה הספר הזה.

תגובות

Comments are closed.

Scroll To Top